פסק-דין בתיק ת"א 46783-01-11

1.      מדובר בתביעה לפיצוי בגובה 15,000 ש"ח.  על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 25.3.10, הותקף התובע 2, בנו של התובע 1, על ידי כלב מסוג פינצ'ר, ברח' יהושפט בקריית גת.  נטען, כי הכלב נבח לעבר התובע 2 וקפץ לעברו ועקב תנועה פתאומית שעשה התובע 2 כדי להרחיק את הכלב, נפל על הכביש, נחבל באברים שונים והובהל לחדר המיון של בית החולים ברזילי.

2.      הסכום אותו תבעו התובעים, נועד לשקף, כאב וסבל שנגרמו לתובע 2 כמו גם לבני משפחתו, כשהמקרה אירע ימים ספורים לפני חג הפסח והדבר שיבש את ההיערכות לחג וגרם עוגמת נפש לכולם, כמו גם את ההכנות של התובע 2 לבחינות הבגרות.

3.      התובעים טענו בכתב התביעה הראשון שהגישו, כי הכלב המדובר הוא של הנתבעת ומכאן אחריותה לנזקים שנגרמו לתובע 2. 

4.      יצויין, כי תביעה זו הוגשה כתביעה קטנה, אשר החלה להישמע בפני כב' הש' לביא שקבעה כי לא ניתן לדון בה כתביעה קטנה.  על כן, הגישו התובעים כתב תביעה חדש במסגרת הליך אזרחי רגיל. 

5.      אוסיף עוד כי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), לא הייתה הנתבעת היחידה בהליך זה.  תחילה הוגשה התביעה כנגד בתה, אושרית, אולם בדיון שהתקיים בפני כב' הש' לביא, הסכימו התובעים כי הנתבעת תבוא במקום אושרית מאחר והיא זו המתגוררת בקריית גת ובתה למעשה מתגוררת באשדוד.  בכתב התביעה שהוגש בסדר דין רגיל, צויינו שלושה נתבעים - הנתבעת, בתה אושרית וגם עיריית קריית גת.  לנוכח הסכמת התובעים כאמור לעיל בעניין הנתבעת ובתה, כל האמור לגבי הנתבעת, יחול לגבי בתה אושרית.  אשר לעיריית קריית גת, הרי שספק אם כתב התביעה הובא לידיעתה, היא לא מופיעה כצד להליך בנט המשפט ולא הגישה כתב הגנה.  התובעים מצידם לא ביקשו פסק דין נגד העירייה ובדיון שהתקיים בפני, לא הוזכר נושא אחריות העירייה.  על כן אני מניחה כי תביעה זו של התובעים, ככל שהייתה, נזנחה על ידם.

6.      הדיון שהתקיים בפני, היה אמור להיות קדם משפט, אולם במהלכו התברר כי הצדדים להליך מבקשים לברר את המחלוקות בינהם מיידית ואין בכוונת התובעים להביא חוות דעת רפואית ועל כן שמעתי את עדויות הצדדים כבר במסגרת קדם המשפט וכעת ניתן לתת פסק דין. 

7.      בכתב התביעה המתוקן שהגישו התובעים ומשהתברר להם כי הנתבעת איננה הבעלים של הפינצ'ר, הוסיפו התובעים טענות כלפי הנתבעת.  הם טענו כי הנתבעת אפשרה לכלבה שלה לצאת מן החצר ללא רצועה ומחסום ויציאתה מן החצר גרמה להתכנסות הכלבים המשוטטים במקום וטענו נגדה כי לא דיווחה לרשות המקומית על הכלבים המשוטטים.  במהלך הדיון שהתקיים, הוסיף התובע 1 וטען כי בהתאם לסעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], האחריות במקרה כזה היא על בעל הכלב. 

8.      בכתב ההגנה שהגישה, הודתה הנתבעת, כי היא מתגוררת ברח' יהושפט 12 בקריית גת, אולם טענה כי ברשותה כלבה מסוג מעורב ואין היא מחזיקה כלב מסוג פינצ'ר.  הנתבעת הסכימה עם התובעים, כי בתקופה הרלוונטית, התגודדו בשכונה שלה 4 כלבים והיא אף שקלה לדווח על כך לעירייה, אולם לדבריה, בתה התנגדה לכך מתוך חשש שהעירייה תהרוג את הכלבים.  הנתבעת הייתה אף מוכנה להודות בכך, שבגלל שהכלבה שלה לא הייתה קשורה, שוטטו במקום אותם כלבים ולאחר שהחלה לקשור את הכלבה שלה, הכלבים המשוטטים נעלמו מן המקום.  יחד עם זאת, סבורה הנתבעת, כי די בכך שהפינצ'ר איננו שלה, כדי לדחות את התביעה. 

דיון והכרעה

9.      דין תביעה זו להידחות.  כפי שחזרה והדגישה התובעת שוב ושוב, היא איננה הבעלים של הפינצ'ר.  גם התובעים כשהגישו את התביעה, למעשה הניחו כי הם מגישים את התביעה כנגד הבעלים של הכלב וכאמור לעיל, רק משנוכחו לדעת כי הנתבעת איננה הבעלים של הפינצ'ר וכי מדובר בכלב משוטט, ניסו בכל זאת לייחס אחריות לנתבעת גם על התנהגות הכלבים המשוטטים.  התובעים כאמור לעיל, ניסו לטעון כי הנתבעת אחראית לכלבים המשוטטים, משום שלא דיווחה עליהם לעירייה, משום שאולי לעיתים בתה האכילה אותם וכן משום שהכלבה שלה יצאה מן החצר ובכך גרמה לכלבים המשוטטים להגיע למקום. 

10.  אני סבורה כי הנתבעת רחוקה מדי מן הנזק הנטען, כדי שניתן יהיה לחייב אותה בו.  הנתבעת כאמור, איננה הבעלים של הפינצ'ר.  על כן, נטען כלפיה כי בגלל שיש לה כלבה ובגלל שהכלבה הייתה מחוץ לגדר, ובגלל שהכלבה לא הייתה עם רצועה ומחסום, הגיעו כלבים משוטטים למקום ואחד מהם הבהיל את התובע 2, שעשה תנועה מהירה ואיבד את שיווי המשקל ונפל ונחבל. 

11.  אילו הכלבה של הנתבעת הייתה פוגעת בתובע 2, או אפילו עצם ההתנהגות של הכלבה של התובעת הייתה מבהילה את התובע 2, ניתן היה לבחון את רשלנות הנתבעת ולבחון אם יש קשר בין היות הכלבה ללא רצועה ומחסום לבין האירועים נשוא כתב התביעה.  אולם כאמור, לא הכלבה של הנתבעת הייתה זו.  על כן טענו התובעים כי הנתבעת אשמה בכך שהכלבה שלה יצאה מן החצר ועקב כך הגיעו הכלבים המשוטטים למקום.  אציין, כי לעניין זה, גם אילו הייתה הכלבה של הנתבעת קשורה ועם מחסום, עדיין ייתכן כי הייתה יוצאת מן השער של החצר וכן ייתכן כי כלבים היו מתקרבים לחצר הבית, גם אם הכלבה כלל לא הייתה יוצאת מן החצר.  יתר על כן, הכלבים המשוטטים, אם לא היו ליד ביתה של הנתבעת, מן הסתם היו במקום אחר וככל שהייתה לאחד מהם נטייה לתוקפנות, קשה להאשים בכך את הנתבעת. 

12.  הנתבעת בהגינותה הודתה כי מרגע שקשרה את הכלבה שלה בתוך החצר, הפסיקו הכלבים המשוטטים להגיע למקום.  ייאמר, כי סמיכות הזמנים בין ההתרחשויות אינה בהכרח מוכיחה סיבתיות.  כלומר, העובדה שלאחר שהכלבה נקשרה בחצר, הפסיקו הכלבים המשוטטים להסתובב ליד ביתה של הנתבעת, אינה בהכרח מעידה כי הפסיקו להסתובב בגלל שהכלבה של הנאשמת לא הייתה עוד ברחוב.  אולם גם אם נניח כי יש קשר של סיבתיות בין הדברים, אני מוצאת כי לא ניתן להטיל אחריות על הנתבעת לכך שכלבים משוטטים מסתובבים ברחובות ולא ניתן לטעון כי רק עליה הייתה מוטלת חובה לדווח לעירייה על קיומם ובכל מקרה, גם אם התנהלויות מסוימות של הנתבעת בדי עבד התבררו ככאלה שיכולות למנוע את התקבצות הכלבים המשוטטים, לא ניתן לדעתי לטעון כי התנהלותה של הנתבעת הייתה רשלנית וכי רשלנות זו היא שגרמה לנזק של התובע 2. 

13.  גם סעיף 41א לפקודת הנזיקין אליו מפנים התובעים, אינו משנה תוצאה זו, באשר גם סעיף זה מתייחס לכלב בבעלות או בהחזקה.  אציין, כי עיקר הפסיקה שדנה באחריות בעלי כלבים למעשי הכלבים שלהם, היא פסיקה פלילית, אולם קו משותף לכל הפסיקה הזו, הוא התמקדותה באחריות הבעלים של כלב למעשי הכלב ולא למעשים של כלבים אחרים.   

14.  אשר על כן, אני סבורה, כי עם מלוא ההבנה לעוגמת הנפש שנגרמה לתובעים ואף לסבל שעבר התובע 2, לא ניתן לטעון כי האחריות לכך מוטלת לפתחה של הנתבעת ולכן יש לדחות תביעה זו. 

15.  למרות החלטתי זו, אין אני מחייבת את התובעים בהוצאות ההליך, ולו רק משום שהנתבעת סברה כי הייתה לה אחריות מסוימת להתגודדות הכלבים ליד ביתה.  אומנם קבעתי כי אחריות זו בה הודתה הנתבעת, אינה עולה כדי רשלנות ואינה מצדיקה קבלת תביעה זו, אולם אני סבורה כי די בה כדי לא לפסוק הוצאות בהליך זה ועל כן אני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות. 

16.  המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים. 

ניתנה היום,  כ"א חשון תשע"ג , 06 נובמבר 2012 , בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: